<h1>צרור החיים הדרך השני סימן כ'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
יש דברים שהם מצות ולא אמרו בהן ברכה, כגון מתנות עניים והלואות הדלים ונתינת צדקה, וגירושין. וכבר השיב רבינו הרשב"א ז"ל תשובה בענין זה. וזה לשון התשובה: שאלה זו עמוקה מאד ונסתבכו בו הרבה מפני מה מברכין על מקצתן ואין מברכין על כולן. ואי זו שמברכין עליה ואי זו שאין מברכין עליה. ואין הענין תלוי בטעם אחד אלא שאתן לך כלל אחד בהם: כל מצוה שאין בה מעשה אין מברכין עליה, כגון השמטת כספים וכיוצא בהן. וכן אין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה, מפני שאיפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא (העושה) [המעשה] מתבטל. כגון מתנות עניים, הלואת הדלים, ונתינת צדקה, והענקה, וכיוצא בהן. וכן כל דבר שהוא מסור לב"ד, כגון עשיית הדיינין שמא לא יקבלו בעלי הדין את דעתו, וכן כל מצוה שהיא באה מתוך עבירה, כגון השבת הגזלה חזרת הרבית שלא צונו לגזול כדי להשיב הגזל, וניקח [רבית] להחזירו, ונקח את האם כדי שנחזור ונשלוח אותה. וכן כל כיוצא באלו. וכן מתנות כהונה אין מברכין על נתינתן דאין הישראל נותן משלו, אלא שהשם ית' זכה אותן לכהן ומשלחן גבוה קא זכו. ונתינת שקל בשנה וכיוצא בזה. וכדכתיב (דה"א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. אבל על פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך, מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון שתלוי בו. ואין מברכין על מצוה [שהאשה] איננה מצוה. כגון חליצה ויבום (שנעקר) [שהעיקר] משום פריה ורביה, והיא אינה מצווה על פריה ורביה. וכן על הגירושין משום דיש מקצת הגירושין שהן בעבירה, כגון שלא מצא בה ערות דבר ומגרשה, ששנאוי המשלח. ואע"פ שיש מצוה במקצתם, כגון אותן הנשים שנישאו בעבירה שמצוה לגרשן, לא פלוג רבנן בגירושין שיברך במקצת הגירושין ולא יברך במקצתן. וכן אין מברכין על מיתות בית דין, לפי שהשי"ת חס על בריותיו ואינו חפץ במיתתם של רשעים. ולכן אין מברכין עליהם. וכענין שאמרו (ר"ה לב, ב) שאין אומרין הלל בראש השנה, מפני שהוא יום הדין. וכדאמרינן, באין מפסיקין בקללות (מגילה לא, א) שאין אומר ברכה על הפורענות. וכן על בקור חולים ועל תנחומי אבלים והבאת שלום בין אדם לחבירו, מפני שהן תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה. ובידם לעקור ממנו מצוה זו. ומנא לן דלא מברכין אמצוה הבאה בעבירה, דתני ר' אליעזר בן יעקב הרי שגזל סאה של חטין, טחנן ואפאן וכו' עד בוצע ברך נאץ (ב"ק צד, א) וקאמר רבא טעמ' דר' אליעזר בן יעקב משום דהוה מצוה הבאה בעבירה. ומנא לן דכל מצוה שאיפשר למיעקרא אע"ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דעקורא דמיא, דתני בכתובות בפרק אלו נערות (מ, א) כיצד שותה בעציצו, אפילו חגרת אפילו סומא עד שאינה ראויה לבא עליה שאינו רשאי לקיימה שנא' ולו תהיה לאשה (דברים כב) הראויה לו. ואמרו בגמרא (שם), וניתי עשה ונדחי לא תעשה. אמ' ליה, היכא אמרי' אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר דלא לקיימה לעשה, אבל אם אמרה דלא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל. אלמ' כיון דאפשר למיעקריה לעשה אע"ג דאכתי לא עקרה ליה הוה ליה כמאן דליתיה דהא לא קביעה הוא, הואיל ומשום הנאה דידה חייביה רחמנא למינסבה, וכיון דאמרה לא בעינא לן להאי הנאה איעקר לה מצות עשה וגמרינן מינה למורא וכבוד אב ואם ועמידה לפני רבו, הואיל ואפשר למיעקרא להאי עשה דידהו, דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול. ומנא לן דמתנות כהונה אין מברכין עליהן, משום דאמרי דכהנים משלחן גבוה קא זכו (ב"ק יג, א), וגבי גזל הגר דהוה מתנות כהונה נמי אמרינן (שם קט, ב) קנאו השם ונתנו לכהנים דשמעינן מיניה דמאן דיהיב מתנות כהונה לא יהיב לי' מדידיה אלא [ד]רחמנא נינהו כדכתיב (במדבר יח) ואני הנני נתתי לך את משמרת תרומותי, וכך השיב הר' יוסף בן פלט ב"ר יהודה הספרדי להראב"ד ז"ל.
